פסק-דין בתיק עפ"ת 35523-03-11

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה אשר ניתנה ביום 16.3.11 על ידי כבוד השופט ש. יציב אשר דחה את בקשת המערערת שהוגשה על פי סעיף 80(ג) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: " חוק העונשין").

המערערת הובאה לדין בבית משפט לתעבורה בגין כך שביום 6.6.08 שעה 00:10 נהגה ביציאה מקיבוץ אפק ברכב במקום ציבורי בהיותה שיכורה. בדיקת הינשוף שנערכה למערערת הראתה כי בגופה נמצא ריכוז של 505 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף. עקב זאת ייחסה המשיבה למערערת עבירות לפי סעיפים 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 (להלן: " הפקודה"); סעיף 64ב(א) לפקודה; סעיף 39א לפקודה ותקנה 169א לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961.

המערערת כפרה בעובדות כתב האישום ובית משפט לתעבורה שמע את ראיות הצדדים והחליט ביום 13.3.11 לזכות את המערערת מהעבירות שיוחסו לה. בעקבות זיכוי המערערת, הגישה, באמצעות בא כוחה, בקשה לפסיקת הוצאות על פי סעיף 80 לחוק העונשין.

בית משפט לתעבורה הסתפק בקביעה כי:

 " סעיף 80 עוסק במשפט פלילי שנפתח בעקבות תלונה. הבקשה נדחית".

ועל יסוד הקביעה הנ"ל, דחה אתת הבקשה. על החלטה דנן מופנה הערעור שבפניי.

המערערת טוענת כי היא זוכתה זיכוי "מלא" ולא זיכוי מחמת הספק. לטענתה, מלכתחילה לא היה בחומר הראיות שעמד לנגד עיני המשיבה עובר להגשת כתב האישום כל יסוד לאשמה ואף קביעות  בית משפט לתעבורה מאששות זאת כשהיא מפנה לאמירה " בראיות שהוגשו בהסכמה מבלי שעורכיהן נחקרו בבית המשפט בשעה שנקבע שכל האמור בראיות הינו אמת כמובן", כך שתוצאה זו היתה צריכה להיות ידועה ומובנת על ידי המשיבה, ולכן המערערת זכאית לפסיקת פיצויים.

לדעת ב"כ המערערת, בית משפט לתעבורה נקלע לכלל טעות מבחינה משפטית כאשר דחה את הבקשה. החלטת בית משפט לתעבורה נוגעת לסעיף 81 לחוק העונשין ולא לסעיף 80, עליו מבוססת בקשת המערערת. ההליך נגד המערערת לא נפתח בעקבות קובלנה לכן חל על עניינה סעיף 80 לחוק העונשין. על כן, מתבקש בית המשפט לקבל את הערעור ולקבוע כי המערערת זכאית לפיצוי. 

ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור.

לדעת המשיבה אין כל יסוד לקביעה כי לא היה בסיס לאשמה, שהיא עילה מתוחמת, צרה ודווקנית ודורשת הוכחת מצב של אי סבירות בולטת לעין בשיקול דעת המאשימה. ב"כ המשיבה התייחס לנסיבות ביצוע העבירה ואינו חולק על כך שהמערערת לא זוכתה מחמת הספק, אך לדעתו המדובר בזיכוי טכני עקב חוסר קיומה של ראיה, על כן לא ניתן לראות בזיכוי מסוג זה כזיכוי מלא.  לדעת המשיבה הפסיקה יצרה איזון בהקשר לסעיף 80 לחוק העונשין לבין זכויות הנאשם והאינטרס הציבורי. הואיל ומדובר בענייני תעבורה, איזון זה מחייב הכבדת יתר בבקשות לפסיקת פיצויים.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בהחלטת בית משפט השלום לתעבורה שאינה מנומקת ושמעתי את טענות הצדדים, אני סבור כי מן הראוי לסקור את סעיף 80 לחוק העונשין ואת הפסיקה שמתייחסת אליו.

סעיף 80(א) לחוק העונשין שדן  בהוצאות ההגנה מאוצר המדינה קובע כדלקמן:

"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית המשפט ..."

נאשם שזוכה עשוי לקבל פיצויים בהתקיים אחת משתי עילות סף, האחת כי בית המשפט נוכח כי לא היה יסוד לאשמה, והשניה כי קיימות נסיבות אחרות המצדיקות את הענקת הפיצוי.

הזיכוי לכשעצמו אינו מבטיח את הזכות לפיצויים על פי סעיף 80 לחוק העונשין, וכך גם התקיימותה של אחת מעילות הסף, באשר הענקתם נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. ( ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 550, 557; כן ראו ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 597).

העילה של "לא היה יסוד להאשמה"

המבחן בעניין בחינת התקיימותה של עילה זו הוא אובייקטיבי ועל בית המשפט לבחון:

  "אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב ^-האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה" (ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל), כאשר הערכה שגויה של חומר הראיות על ידי התביעה מקימה את הבסיס לחיוב המדינה בהוצאות ופיצויים.

כך גם במקרה: